כוכב נולד? הליך נולד: אודישנים נצלניים בריאליטי כחוסר תום לב

בעבר סדרות ריאליטי בסגנון "כוכב נולד" נהגו לקדם מועמדים לשלב האודישן המצולם, בידיעה ברורה שאינם מוכשרים מספיק כדי לצלוח אותו. כך המשתתף באודישן המצולם הפך לעיתים קרובות מושא ללעג. מצב כזה עשוי להוות עילה לתביעה אזרחית, כנגד ההפקה, מכוח הפרת חובת תום הלב והפרת חובת גילוי בחוזה, ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

הטעם הראשון לכך שהתנהלות כזו מפרה את חובת תום הלב, מצוי במישור הקצאת הסיכונים. בשונה מסדרות ריאליטי בסגנון "האח הגדול", סדרות כמו "כוכב נולד" נהגו להציג את עצמן כנסבות על כישרון, בעיקר מוסיקלי. המצג שנהגה ההפקה להציג הוא אפוא שתכלית התוכנית – וכפועל יוצא, תכלית ההתקשרות החוזית/המו"מ בין הפקת התוכנית למועמדים – היא איתור כישרון מוסיקלי וקידומו. אם זו התכלית המשותפת לצדדים, הרי שהסיכון שמועמדים נהגו להקצות בעת ההתקשרות הוא סיכון שניתן לנסח, בערך, כך: "אני מוכן להשתתף ולהסתכן שלא אעבור את האודישנים הראשונים, ובכך אגלה שאיני מוכשר כלל; או שלא אעבור את האודישן המצולם ואילך, כי אני אומנם מוכשר, אולם לא מספיק ביחס לתחרות".

ההנחה לפיה התקדמות עד לאודישן המצולם – משמעותה קיומו של כישרון, נובעת מכך שתכלית ההפקה היא לאתר כישרון, ומכך שהיא בוחנת כישרונות באמצעות מומחים מטעמה לזיהוי כישרון כאמור. לא מדובר לפיכך על סיכון מסוג "אני יודע שייתכן שאיני מוכשר כלל, ואני מעוניין להצטלם ולהיות מושא ללעג בעניין". מיותר לציין, שאם טענת ההפקה להגנתה תהיה "אנשי המקצוע טעו", במקרה קיצוני כל כך (של אודישן "הזוי") – יהיה בכך כדי להכין את הקרקע לטענת רשלנות נזיקית.

היותו של מצג מטעה, ואי-הקצאת סיכון ממשי מצד המועמדים ביחס להיותו מטעה – מובילים לכאורה למסקנה שחובת תום הלב הופרה.

הטעם השני לכך אינו מתמקד במשתתף באודישן (הנפגע), אלא בהפקה עצמה (הפוגעת). ההפקה יכולה לטעון כי המשתתף אמור היה לדעת שהוא לא ניחן בכישרון, ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו. זו טענה שגויה, מפני שהיא לא מתייחסת לשאלת האינטרסים שההפקה עצמה אינה רשאית לשקול בסוג כזה של התקשרות. ודוק: גם אם אדם אינו מודע, סובייקטיבית, למצב דברים מובן מאליו מבחינה אובייקטיבית – אין בכך משום הכשרה לצד השני של החוזה לנצלו. ההפרה אינה רשאית לחרוג מקידום התכלית החוזית המשותפת, ולקדם את האינטרס האישי שלה, על חשבון חולשה אובייקטיבית (אי-הבנה של המצב האובייקטיבי לאשורו) של מתמודד. זאת משום שאינטרס כזה אינו אינטרס לגיטימי במסגרת ההתקשרות. הוא בנוי כולו על ניצול של אחד הצדדים את רעהו, ולכן חורג מגבולות היעדים הלגיטימיים שההפקה רשאית להגשים, במסגרת התקשרותה החוזית עם המשתתף בתוכנית. במילים אחרות, כאשר חוסר מודעותו של אדם, מנוצל על ידי הצד השני באופן משפיל, לצורכי רווח חד-צדדי – הרי שעושים שימוש באדם כאמצעי, ופוגעים בכבודו. זהו נימוק נפרד המצדיק שימוש בדוקטרינת הפרת תום הלב.

כל האמור לעיל מתבסס על מקרה שבו ההפקה לא גילתה, לפני ההשתתפות בתחרות, כי ייתכן שהיא תקדם גם אנשים לא מוכשרים, ותשדר את מפלתם בטלוויזיה לצורכי רווח. ואולם, מעניין לחשוב אם גילוי על כך מבעוד מועד, יפטור את ההפקה מאחריות משפטית.

ראשית, אם הגילוי ינוסח בלשון שאינה מפורשת, אלא נרמזת בלבד, כמו "אנו רשאים לקדם אותך לאודישן מצולם אם אתה מוכשר, או מטעמים שונים לשיקול דעתנו", הדין מחייב פירוש מצמצם של ההוראה, וקביעה כי היא לא חלה על מקרה של ניצול לצורכי רווח. זאת, הן מחמת הדימיון בינה לבין תניות פטור, שיש לפרש בצמצום, בוודאי במצב של פערי כוחות – ופסיקה ענפה תומכת בכך; והן משום שההפקה יכלה לגלות בדיוק למה התכוונה, ולא עשתה כן. במקרה כזה היא "הרוויחה" פחות "התנגשויות" בין הצדדים במהלך המשא ומתן, אולם הקצתה סיכון לחוב בדיעבד, בעת ליטיגציה.

שנית, הפסיקה קבעה כי צדדים לחוזה רשאים לקבוע כי התנהגות מסוימת לא תיחשב הפרה של חובת תום הלב, באופן תלוי נסיבות; אולם אינם יכולים להתנות על עצם קיומה של חובת תום הלב בהתקשרות. השאלה מתי נכון להכיר בתוקפה של תנייה מהסוג הראשון (שקובעת שנסיבות מסוימות לא ייחשבו "הפרה"), תיגזר ממכלול נסיבות העניין. כך למשל, אם מדובר בעונה הראשונה שצולמה, אין סיבה שהמועמד יעלה בדעתו שחלק ניכר מהקונספט הוא להפוך אנשים למושא ללעג. החל בעונה השנייה הסיפור מסתבך, וייתכן שההפקה תוכל לטעון טענה של אשם תורם. הגנה נוספת אפשרית היא, כי הנפגע, למעשה, אינו נפגע כלל, משהוא רצה להפוך למושא ללעג כדי להתפרסם ובכך להתקדם מבחינה מקצועית. לדעתי, הנטל להוכיח זאת – משמדובר בטענת "הודאה והדחה" – הוא על ההפקה.

כך או אחרת, הגעה למסקנה לפיה מדובר בהפרת חובת תום הלב וההגינות (או בהפרת חובת גילוי) ממניעים נצלניים, עשויה תהיה להקים אפשרות לנטילת ההתעשרות מהשידור.